"נעים מת מזמן" אני צועקת לה באוזן. יערה קופצת צעד הצידה ואני מצחקקת כי יחד עם המשפט עולות לי אלף זיכרונות של לילות משותפות בסדנת צורפות בזמן הלימודים בבצלאל. אנחנו צעדות זו קרוב לזו אולי כבר שעה ומדברות על הילדים, על העבודה. 8 בנות שהחליטו לצאת ולחצות את הארץ מצפון לדרום. אני שוב מתקרבת. "דווקא אני צריכה להזכיר לך שנעים מת מזמן". זו משפט מפתח בינינו. יערה הייתה המעיזה, לא דופקת חשבון, החזירה מנות במסעדות מה שלי הרגיש כחטא גדול מרוב חוסר נימוס. אבל כרגע היא שוקעת בתוך העסק שלה עם הבעל ו3 ילדים ולא חייה את המוטו שלנו. כשהתחתנה יחד עם בנה הראשון בבטן היא התחילה לצעוד פנימה אל חיי המשפחה, התרחקנו מהחברות שבינינו, תהליך טבעי. אני הייתי אחרי גירושים אחרי פרידה כואבת מבן זוג חדש וחזרתי לשוק הרווקות בגיל 33 .עכשיו בדיוק בקטע 28 בין דביר למיתר השביל מחזיר אותנו חזרה לחברות, כנשים מתבגרות, ומאפשר מפגש כאילו אנחנו שוב נערות, ללא דאגות שלאחרים. מרבדים אין סופים של ירוק עד האופק מזינים את העניים שלנו. מומלץ ללכת באביב בנגב הצפוני. וכל צעד עוזר לנו להוריד משקל מיותר, למרות התיק הכבד על הגב. כמה שהולכות יותר, ככה מתנקות יותר. הקשר שנרקם בינינו מיום הראשון של הלימודים כאשר היא הצביעה בחוצפה ישראלית אלי ואמרה "אותך! אותך אני רוצה כחברה " פותח עוד ערוצים בתוך הלב.
אני מסתכל אליה מהצד, איזה זכות יש לי להיות חברה שלה., ללכת בקרבתה ,להיות שותפות זו לזו בחיינו.
"יאייה, תראי איפה את נמצאת, מה בנית לעצמך. יש לך משפחה מהממת, עסק מוצלח, את אישה מהממת.
מי? מי הכיו? מי יודעת להכין את הסנדויץ' הכי טעים" אני מחקה אותה בקול המרים והעליז שלה. "כמה את אדיבה."
יערה מחייכת , אוצרת לרגע ומוצאיה מהתיק גב שלה אשכולית.
קטפתי היום בבוקר אומרת ומתחילה לקלף במקצוענות ודיוק האופייני לה.
אני לוקחת מיידה את הפלח הראשון, מיץ מתוק מריר יורד לי בסנטר.
" יערה, העולם כבר אצלך בידך, תתמקדי בתוך עצמך ולא במה שאחרים עושים". אני אומרת לה וגם בעצם לעצמי.