שביל

אני מועדת מעל אבן ואז מעל ענף שוכב. אני בקושי מרימה את הרגל בתוך נעל ההליכה הכבדה מאי פעם. בשיחים אחדים אני נאחזת. מול שיחים אחרים אני מתמרמרת. אני הולכת והולכת. צועדת צועדת כמו בטראנס. נחל קריר וצלול משחיל את דרכו בין עצי דולב ענקים. מטריית העלים שלו מצילה על התוואי שלו. אני גמורה. אני מתלוננת עם עצמי. צוחקת גמורה גמורה. נזכרת בעמית מחקה את האחות של עופרה חזה. הכל כואב. והשביל ממשיך להתפתל, לעלות, ולרדת לאורכו נחל עמוד העליון. רק לפני יומיים קברתי את סבתא. האחרונה במשפחה. 3 ימים בדיסלדורף בעיר מולדתי בהם

הלוויה וצלחתי בירוקרטיה. ואז טיסת לילה חזרה ונחיתה בבוקר בתל אביב. באותו בערב תמר אספה אותי  צפונה. על שינה אי אפשר היה לחשוב. הרעב מתחיל לשלוח מסרים עצבניים מהבטן. הפסקה אני אומרת אני צריכה הפסקה בואו נאכל את ארוחת הבוקר אני דורשת.

אורנית שצועדת כמה וכמה מטרים לפני אומרת: רק התחלנו ללכת, אמרנו שנעשה אחרי 5 קילומטרים הראשונים הפסקה. אני כבר זומבי רוצה רק להגיע. להגיע לאיזשהו מקום עכשיו בכלל בעולם. אני רוצה שהכל יגמר. אני שומעת את אורנית אומרת טוב בואו באיזה מקום שיהיה לנו גישה למים נעצור.

כל כך היה לי חשוב להצטרף לשביל. לא לפספס אחד. רעיון שנולד אי שם ב2016 ללכת כמה חברות את שביל ישראל קיבל עור וגידים. היום שנתיים אחרי אנחנו כבר באזור צפת. אני כמעט אובססיבית. מרגישה חובה להיות. רוצה לכבוש דרך הרגליים  את הארץ הזו, להפנים אותה, לספוג דרך הזיעה שלי את זהותה. אני רוצה להרוויח את מרחביה.

הבנות עצרו. אני מורידה את התיק, מתיישבת. תמר שואלת - לחלוץ נעליים? להוריד חזייה? 

אני שוכבת על האדמה הקרירה. אין בי עוד כוח אפילו לעזור לפתוח את מפת הפיקניק הכבר קבועה. מאפשרת לגופי להרפות, להתמסמס לנזול ולתת לאדמה לספוג את נוכחותי. דמעות ראשונות מוצאות את דרכם החוצה והסכר נפתח. השבוע אחרון מקבל ביטוי בין הארץ לשמיים. אני רועדת מרוב בכי. תמר מכינה לי סנדוויץ עם לחם של אורנית, גבינת עיזים ועגבניה. אותו אני לועסת תוך שכיבה ובכי. כל ביס מנחם. אני מרגישה את  החברות שלי קרוב אלי. הגעתי. פה מקומי.  בחיק הטבע זה אני מוצאת משפחה חדשה.