היא ידעה שמה שהיא עושה הוא אבסורד. אדווה הרגישה את הקרבה לגבול הדק שחצה אותה בין היגיון לשיגעון. למרות זאת לא יכלה לעצור בעצמה. כמו כוכב לכת שנע על מסלולו סביב השמש היא הייתה מוכרחה לעשות את הרכיבה הלילית שלה ברחובות המנומנמים של שכונת בקעה והמושבה הגרמנית בירושלים. עם אופניים ישנות, ללא הילוכים, עם זוג גלגלים מלאי כתמי חלודה. היא התאמצה בעליות, כל סיבוב הפדל חרק , כמו הברכיים שלה. היא פנתה אל רחוב בית לחם, חצתה את מסילת הרכבת. למרות ה 32 מעלות שנמדדו ביום, האוויר היה עכשיו קריר. הפוגה לילית. רק לא בשבילה. הרחובות היו ריקים מאדם. הכנסייה הארמנית בפינת הרחוב הייתה חשוכה כמו גם שהייתה אפלה ביום. גם כמה עטלפים בודדים עשו את הסיבובים הליליים שלהם סביב עצי השדרה. האופניים שלה כבדות כמו רגליה שדחפו שוב ושוב בפדלים, וביקשו להתקדם עוד קצת ועוד קצת. הלב שלה פעם חזק עכשיו גם לקראת הפנייה אל הרחוב שבו הייתה פעם גרה לתקופה קצרה. הפעימות תפסו תאוצה, והיא כבר שמעה אותן באוזניה, עד נקודת המפנה שבו שוב הן האטו ונשימתה הסתדרה. הוא לא כאן. הוא לא עמד מחוץ לבית, עם סיגריה, בחצר הקטנה עם הגפן ששתלה. הוא לא חזר בדיוק מהעבודה וחנה את רכבו ברחוב. הוא לא חצה את הכביש עם שקית זבל ביד, לזרוק אותו בפינת הרחוב אל הפח הגדול, האפור והמסריח. הכמיהה הבלתי נסבלת, המשאלה לפגוש אותו במקרה לא התגשמה. שוב. כמו יום קודם ובימים שקדמו לו.
מחר היא תצטרך להמשיך מחדש עוד סיבוב שלם. להמשיך לקחת את גורלה ברגליה, לא למסור למקריות החיים את השליטה.
הקלה קטנה התחילה לחלחל פנימה בירידה לכיוון צומת פת. הרוח ציננה אותה ואת הלהט הפנימי שבתוכה. כמו תמיד ההיגיון תפס את ההגה והמחשבה שאין מה לעשות תפס פיקוד. הקלה רגעית קצרצרה. הרי היא לא יכולה כבר להיות יחד איתו ולממש את אהבתה. היה עליה להמשיך הלאה. לעתיד בלעדיו. ההכרה בידיעה הזו כאבה. כאב של טיפול שורש ללא הרדמה. להיות בגמילה, כאשר הסימפטומים הראשונים של הזעה, כיווץ שרירים עד הקאה מתחילים להופיע ורק המחשבה הממוקדת לעוד מנה של סם, היא המחשבה וההצלה היחידה. היא רצתה רק עוד פעם אחת להיות בתוך החיבוק שלו, להרגיש את שפתיו הרכות עליה. לנשום את ריחו פנימה, להתמזג עם גופו ולא להיפרד יותר, לעולם. היא הרגישה שלמה איתו. הוא היה הסם שלה בחיים.
הם הכירו בחנות הירקות של השכונה. היא קנתה תפוזים. בחרה בקפדנות כל אחד בנפרד. הוא היה כבר בקופה, גבו אליה. כאשר הוא הוציא את הארנק מעגלת הקניות שלו, נפלו לו כמה לירות בודדות על הרצפה. כדי להרים אותן הוא עשה צעד אחורה ונכנס בה עם ישבנו. אותם התפוזים שכבר בחרה נפלו גם כן על הרצפה. ריח של תפוזים מילא את החלל הקטן והצפוף ביניהם, והעיר מיד תשוקה, כמיהה לקרבה בלתי מוסברת ולא השאיר מקום לשיחת חולין. הוא הביט בה. היא הרגישה ערומה למרות הסוודר הכל כך ירושלמי שלבשה באותו בוקר גשום וקריר.
המחשבה הראשונה אמרה לה שאין מקריות, שהכל כתוב מראש. שזהו רגע גורלי. העולם קפא סביבה ותנועותיה נכנסו להילוך איטי. מיליוני קצות עצבים טעונים היו בהיכון. החלום שוגר ליקום. למרות שהבחינה שלא היה בו שום דבר מיוחד, היא ידעה בן רגע שהוא חייב להיות אהבת חייה. הוא אמר סליחה, הרים את המטבעות ופנה אל בעל חנות הירקות לסגור את החשבון. היא סרקה אחרי טבעת נישואים.
החזרה על אותו המסלול ברחובות ירושלים העניקו לה תחושה בטוחה ומוכרת. עם הזמן השרירים שלה התחזקו, גופה התחטבה, סיבולת הלב-ריאה שלה גדלה, ואפילו חווית המחנק זיכרון הידיעה וההבנה הפכו לקלים ונסבלים יותר לנשיאה, באותה הפנייה לרחוב המדובר. היא קנתה לעצמה אופני מרוץ. כאלו עם גלגלים דקים. לרכוב מהר יותר רחוק יותר. היא התלבשה בהתאם וחבשה קסדה. בעליות היא כבר לא התנשפה, התרוממה מהמושב כדי להאיץ בעוצמה עם כל גופה ולכבוש את ההר. לאורך עמק רפאים היא העבירה את עצמה להילוך מהיר, עד כי לא היה ניתן להבחין בתנועות רגליה, רואה מול עיניה את קו הסיום של מרוץ חייה. בירידה לכיוון צומת פת אדווה נהנתה מן הרוח הקרירה על פניה ומהשקט שהקיף אותה. לפעמים שחררה את הקסדה ונתנה לשערותיה לרקוד בשובל כזרם בלתי פוסק אחריה. היה זה עבורה שעת הזהב. שעה של ריפוי.
יום אחד, אחרי 3 חודשים, כשחזרה לקנות שוב תפוזים נודע לה שאישתו נאלצה לנסוע להוריה לביקור חולים בדרום אפריקה. פרט שלא הזכיר לרגע אחד. מסתבר שגם הבית שבו גרו יחד היה בכלל של חבר, ולכן לא הזכיר בעיצוב וחפציו יד או נוכחות נשית. הוא מצא ל3 חודשים נחמה בה. כשאשתו חזרה הוא השאיר אותה בודדה ומכורה. יותר מהבושה למצוא את עצמה בלאהוב גבר נשוי, היא האשימה את עצמה במסירות הטוטלית שלה. הוא נעלם מחייה כמו אדים על חלון. הכל היה שקר. הוא השתמש בה כמזון לבדידות שלו וכשתם זמנה היא הפכה להיות פג תוקף ונזרקה כמו חלב מקולקל.
עם הזמן היא הרחיבה את המעגלים שלה, וההתכווננות עברה לביצוע, לזמנים ולהשגת המטרה לשבור כל יום מחדש את השיא שלה.
בוקר אחד, אחרי ששתתה מיץ תפוזים, אדווה לקחה את תיק הגב, ארזה בגד ים ועלתה על האופניים. היא התחילה את הנסיעה באיטיות וברוגע, מתבוננת בבתים החולפים שבדרך כלל נקלטו רק בזווית העין שלה במסלול הקבוע. לרגע הייתה כמו תיירת בעיר לא מוכרת. בירידה לכיוון צומת פת הפסיקה לפדל עד מורד ההר. משם המשיכה אל היציאה מן העיר וירדה לתל אביב. מבט קדימה ונחישות לכבוש עיר חדשה, והיא מלאה תקווה שעוד הכל לפניה.