אני מתעוררת בפתאומיות מהשינה. פותחת את הפה כמו דג לקחת אוויר. נרדמתי לרגע בערסל. לא פלא. אחרי שקמתי ב5 בבוקר לספארי לחיפוש אחר פילים ונמרים אי שם בדרום מזרח סרי לנקה.
ספרתי אפס נמרים ופיל אחד, שאותו הצלחתי לראות דרך עדשת תקריב של המצלמה.
אני מנסה למתוח את רגליי וידיי, מתגלגלת כשווארמה על שיפוד בתוך חתיכת הבד העבה ותוהה איך הצלחתי לישון ככה שינה שלמה, ולא סתם שנ"צ, לילות ארוכים לפני 3 עשורים, כשטיילתי בברזיל. הערסול המתוק והנעים רובץ לי עדיין באיבריי. אגדת הזן המפורסמת שנכתבה במקור ע"י ברטהולד ברכט וסופר בגרסאות שונים בשפות משונים מוצאת דרך נוספת להגיע לעולם הזה.
הגלים באים ובאים, האוקיאנוס ההודי פועם כלב ומזרים שוב ושוב את מקצב החיים. ארוגם ביי, כפר קטן של דייגים שנמצא בדיוק בפינה של אחד מהשסתומים. גן עדן לכל הגולשים.
אני הדייג, מביט על הים, שוכב לו מעורסל בערסל. יש לו כבר הכל. את הדיאלוג עם אותו איש עסקים עשיר כבר לא אצטרך לנהל. גם לא עם עצמי.
העיניים שלי נסגרות. קולות של גלים, העורבים צועקים, ולוקחים אותי בחזרה ולחלום הבא...
אני מצליחה עוד מחשבה אחד ברורה לפני שאני שוב נרדמת. האם אתעורר מהחלום הבא כאשת הדייג, עם 3 משאלות???