אמא יושבת קדימה, אבא נוהג, כבר שעות שאנחנו בדרכים. לי ולאח שלי זה מרגיש נצח נצחים, ומדי פעם שאלנו כמו ילדים רגילים 'מתי כבר נגיע'.
קנאתי בחברות שלי שטסו לחו"ל, שבילו את החופשה הגדולה בים, על איים ספרדים, ביעדים אקזוטיים. אנחנו רק נוסעים תמיד לפחות 8 שעות דרומה לכיוון האלפים הגרמניים, לטפס עוד איזה הר גבוה וזה מבאס ומעייף.
הנוף משתנה, פחות מכוניות ויותר מרבדים ירוקים עם פרות חומות שמפוזרות עליהם, שמחליפים את כביש המהיר.
אמא מורידה את החלון וצועקת מעבר לכתף בהתרגשות ''כולם לפתוח חלונות ולהוציא את הראש, לקחת שאיפה עמוקה, זו בריאות!''
היד הקטנה שלי אוחזת בגלגלת, מסובבת אותה בכוח רב כדי שהחלון ירד, ומיד נכנס ריח חזק של חרא של פרות. אני לוקחת לגימה של אוויר. כמה מסריח, אבל צחוק מתפקע בתוכי.
אמא והשטויות שלה.
"אייייכככסססס! מגעיל! תסגרי את החלון! אני מקיא באוטו עוד שניה!" אח שלי צועק.
תמיד הוא הורס לי. רציתי שיפתח גם בצד שלו. רציתי את החוויה במלואה.
"תסגרי"
"לא רוצה"
"תסגרי"
"לא רוצה".
המילים קופצות כפינג-פונג בינינו.
הוא מתחיל בכוח לסגור את החלון שלי. אני נאבקת על ידית הגלגלת.
"מאמא, תגידי לו כבר לעזוב לי את החלון" אני צורחת בקול הכי מתחנף וילדותי שלי.
אבא ממשיך להתרכז בכביש, מחזיק בשתי ידיו את ההגה, עייף מהנסיעה הארוכה. הוא גם ככה לא מריח כלום כי מלידה האף שלו סתום."תפסיקו! די כבר עם הריב המטופש. לא יכול לשמוע אותכם יותר" וסוגר בעצבנות את החלון שלו. גשם מתחיל לרדת, רוח חזקה מכניסה אוויר צונן וטיפות גדולות מתגנבות פנימה אל האוטו שלנו, גם הן מרטיבות לי את הפנים.
חופשת קיץ קלאסית.