מלכת השאול

לא היו לה הרבה אפשרויות לישון אלא רק על הגב, אחרת לא הייתה יכולה לקום. בבוקר כאשר הייתה פותחת את העיניים הייתה זאת מין פעולה אוטומטית, כמו רובוט שהדליקו אותו והעפעפיים נמשכות מעלה. היא הייתה כל כך כבדה וגדולה, ממדים של לוויתן ובטח שקלה איזה 2 טון. תמיד הייתה שוכבת עוד רגע או שתיים בדממה, מתכוננת להרמת הראש ומגייסת את כל הכוח שלה לדחוף ביד אחד את המזרן ולהוציא רגל אחת ואז את השנייה חוצה מין המיטה ולגעת עם אצבעותיה ברצפה הקרה. חדר השינה שלה היה קפוא וחנוק ואף פעם לא ראה קרן אור. ככה אהבה לישון. כאילו עוד בחיים הייתה קבורה מתחת לאדמה. הפעולה הקטנה גרמה לה לקוצר נשימה. שקע עצום נותר מאחוריה, במזרן שלעולם לא החליפה.

לרגע לא זכרתי את שמה. בלאק אאוט. זה הלחיץ אותי מאוד, איך אפשר לשכוח את השם של סבתא?

זה היה שם עם ניחוח יווני 'פרספונה' , או משהו כזה. יכולתי לדמיין אותה כל בוקר חוזרת מעולם המתים. פתאום היכתה בי הידיעה סוף סוף שקראו לה הלנה פלאפונה, הבחורה היפה שבעקבותיה התחילה מלחמת טרויה שנמשכה כמעט עשור.

היא קראה בשמי כמו כל בוקר וביקשה ממני למרוח לה מן משחה מסריחה להקלת כאבי ברכיים. על הקופסא הייתה תמונה של סוס פראי, וחשבתי שהיא עשוי מעצמות של סוסים, מה שרק הגביר את הדחייה שלי מול המריחה ומול סבתא שלי. שנים רבות אחרי הבנתי שזאת הוורסיה הגרמנית למשחה הסינית של הנמר.

אחרי זה היא גלגלה את גרביונים בצבע עור במעלה הרגל וסגרה אותם עם קליפסים לבירית.

כמו כל יום היא נכנסה למין שמלת-שק, שכל החלק הקדמי שלה הייתה שורה ארוכה של כפתורים. באותו היום היא היתה בצבע שחור. אני סגרתי לה את השרוכים של נעליה האורתופדיות.

השמיים היו אפורים כרגיל והטמפרטורה הייתה סביב 10 מעלות. הרבה אנשים התכנסו, ואת רובם לא הכרתי.

סבתא מצד אימא הלכה איתי מרפק משולב במרפק ובכתה בשקט בלי הפסקה. הלנה הייתה כמו תמיד, קשוחה, נושפת בכל רעם, ללא הבעות פנים, רק יותר לבנה מהרגיל. כל הצבע האדום נעלם מהאטריות הקטנות המתפתלות ששלחו את ענפיהם הקטנים על כל לחי.

שחור ולבן. קצוות. הר אדם הולכת בצעדים שקולים וכבדים.

היא אפילו לא יודעת לבכות לחשה לי סבתי השנייה באוזן. ואני ידעתי בתוכי שלצער אין חוקים. לכל אחד מותר להיות עצוב בדרך משלו.

עד היום אני רואה אותה נגד עיניי יושבת וממלאת עם כל המסה שלה כיסא עץ עם משענת של חצי עיגול. ידיה משולבות זו בזו, וברוגע היא מגלגלת את האגודלים שלה, אחד עוקב אחרי השני בקצב אחיד. שומרת על עולם המתים.

מלכת השאול.