מכתב לאמא

מאמא שלי,

היום חוגגים את יום האם הבינלאומי. הזדמנת לשבת ולכתוב לך מכתב. יש לי כל כך הרבה לספר לך. כמו שאת רואה אני כותבת בעברית. בטח את שואלת את עצמך איך זה קרה, הרי בפעם האחרונה כשנפרדנו, בכלל לא ידעתי שעברית קיימת.

זה סיפור ארוך.

אני חייה בתל אביב, ביפו. נשואה (פעם שנייה) כבר 16 שנה. בעלי צלם ויש לנו יחד שני בנים. אוריאן בן 13 ודניאל בן 9. היה לי חשוב שלשמות שלהם יהיה צליל בינלאומי, ויהיה קל לבטא אותם גם בחו"ל. לאוריאן יש יופי מלאכי, (שם החיבה שלו קופידון). כבר מגיל 4 הוא בחר להיות צמחוני. בטח פאפא מתהפך בקברו ברגע שאת תספרי לו. נדמה שמישהו מהמשפחה היה צריך לקחת את אחריות ולחפות על החטא של שנים ודורות של קצבים במשפחה. אוריאן צייר הרבה, עסק בכל ספורט אפשרי בהצלחה גדולה ונמנע ממאמץ מיותר בכל דבר שקשור ללימודים. היום כמתבגר הוא בעיקר עסוק במשחקי מחשב (התפתחות בלתי נתפסת של מה שאולי את הכרת כפאק-מן), נקודה שסביבה יש לא מעט ריבים בבית. מצד שני הוא מסור לכלב שלנו ומוציא אותו כל יום לטיולים. שמו קארמל. הוא הכלב ה3 שלי, שתמיד רציתי ואתם סירבתם בתירוץ לא הגיוני שחנות אטליז והחזקת כלב לא מסתדרים יחד. אוריאן בשלן מלידה ולא מפחד לעמוד במטבח ולהשקיע בהכנת פסטה מאפס. הוא עצמאי. בדיוק כמו שגם את הנחת אותנו להיות. עצמאיים. יש לו רגישות ושקט פנימי. קצת לפני הלידה של דניאל הוא שאל אותי פעם הראשונה איפה את, כשסיפרתי לו הוא פשוט בכה, בשקט ובלי דרמה. דניאל ילד מלא בטחון וחוש הומור. שחקן מלידה, אלוף פרצופים. חברותי ומסתדר עם כולם, טורף בשר ואוהב במיוחד נקניקים. כרגע הוא חזק בכדורגל ובקונג פו. קל ללוות אותו בחייו. לעיתים קרובות, ששואלים אותי האם אני אמא שלו, אני שומעת 'איזה כיף לך'.

נכון, לפי החשבון שלך ילדתי בגיל 37 ו41. מאוחר ככל שאפשר היה. הרי את כבר ילדת בגיל 19 ו21. אולי לחשת לי באוזן לחכות בלהפוך להיות אמא. היה לך קשה?

אני עוברת על ערמה של תמונות ישנות בה אני מחפשת רמז לשיחה, משפט שנאמר ושום מילה לא מצלצלת לי בזיכרון. אף פעם לא שאלתי את עצמי מה היית אומרת או יועצת לי. אף פעם לא שאלתי את עצמי איך יכלו להיות החיים שלי יחד איתך, מלווה אותי בשלבים המשמעותיים, אהבה ראשונה, סיום בית ספר, לב שבור, לימודים באוניברסיטה, לקיחת החלטות לגבי הדרך המקצועית, חתונה ולידה. אף פעם לא באמת ידעתי מי את היית, מה באמת אהבת. מה היו החלומות שלך. יום אחד פשוט לא היית יותר ובאותו רגע הזכות הטבעית שלי של אהבה ללא תנאי, מרחב בטוח, דאגה ואחריות נעלמו יחד איתך.

אני זוכרת שהייתה רגע שעצרתי ביום הולדת ה39 שלי. זה היה הגיל שלך שאת הלכת מעולמי. פעם אותו מספר נשמע לי מאוד מבוגר. באותו יום הולדת הבנתי כמה שאת היית עוד צעירה, כמה החיים יוכלו עוד לסקרן ולהפתיע אותך. אבל גם אז לא אפשרתי לעצמי להעמיק בקו המחשבה הזאת. נאחזתי בחשבון הקר.

לפעמים זה להפך. אני רואה בנות באותו הגיל בו נעלמת לי. אני רואה אותן עדיין ילדות רכות ותמימות. אני חשתי כל כך בוגרת בגיל 16.

היום דווקא כן אני מנסה. זאת אומרת להשתעשע ברעיון של חיים איתך. לא באמת קינאתי באמא של מישהו אחר, אולי במשפחתיות. הריק שהשארת הפך לעובדה שיש לחיות איתו. בדומה לעובדה שיש ימי חול ושבתות.

אני עובדת כמטפלת בדיקור יפני, זו ענף ברפואה אלטרנטיבית שמגיעה עם פילוסופיית חיים שמרתקת אותי וגם שומרת אלי באותו עת. במסגרת העבודה שלי אני פוגשת לא מעט נשים מבוגרות. לא רק שאני מאבחנת את הגוף-נפש שלהן, אלא תמיד גם בודקת האם יכלו להיות אימא שלי. לרוב אני מתאכזבת שהחישוב לא מסתדר. לפעמים אני בוחרת לבחור שלא, כי דבר בדרך החיים שלהן לא מתיישב בדרכי. יש לי את הפריבילגיה לשלול. היום כבר היית חוגגת 76 שנה. אמא שלך חייה עד גיל 92. כן, היא נפטרה בסוף בבית אבות מאוד יפה שמצאתי לה, אחרי שברגע אחד היכולת הקוגניטיבית נטשה אותה. היא הספיקה לפני לבקר אותי פעמיים בישראל. אפילו הכירה את הילדים. במיוחד את אוריאן שגרם לה בשנים האחרונות שלה לאושר גדול. בטוח יותר מאשר אני.

אם הייתי צריכה לבחור חיים יחד איתך, היום הייתי צריכה לפנות לך את הגב. הרי ההיעדרות שלך והשתלשלות החיים שלי שזורים והדוקים זו בזו. היו מלא רגעי געגוע ובטח עוד יהיו. אבל את בעיקר רעיון לא נוכח. את תחושה שמורכבת מאין ספור תמונות אך איני יודעת לחוש אותך ברגע אמת. אלה רק שרידי זיכרונות שלא מצליחים להרכיב חיבוק, חוויה, מרחב שבו אני יכולה להבין מה זה אמא.

למרות הכל אני מסתכלת במראה ורואה אותך. כל יום. אנחנו כל כך דומות בחיצוניות שלנו ואת המגע שלך אני חשה דרך הידיים שלי.

תמיד אוהבת אותך

שלך זילה (לילה)