הפנינה

''לא'' אני אומרת לו בנחישות. ''אני לא קונה את זה''.

כרגיל הוא צריך משהו מיוחד, משהו יקר יותר, משהו שונה ושיהיה רק שלו. אני באתי לקנות 4 גלגלים מתנפחים לים פשוטים. לכל אחד אחד משלו. אבל לא, איתו זה פשוט לא הולך בלי וויכוחים. ואני בתמימות לקחתי אותו איתי לבחור את הצבע. בקושי יש מקום לזוז בחנות, קרטונים על קרטונים, על הרצפה סלסלות עם מיטב משחקי הפלסטיק מסין ומדפים מלאים. שוב אני יוצאת החוצה, מרימה את הראש לקראת החד-הקרן, הבייגלה, הארטיק בצבעי רמזור, הפלמינגו בפינק הנועז והגלגל השחור הפשוט שמדמה גלגל של רכב, וחוזרת פנימה אל תוך הכוך. "תגיד, יש לך כאלה גלגלים פשוטים כמו הגלגל של האוטו אבל בצבעים אחרים, לא בשחור?" אני פונה אל המוכר שבדיוק מכר מסיכה מפחידה, שריד אחרון של פורים. הוא מתכופף ושולף שקית ניילון עם גלגלים בצבע ירוק בהיר. "זה הצבע היחידי שיש לנו. 20 שקל זה שלך." יש לו בדיוק 4. בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לשוט על הנחל בסוף שבוע. "אני רוצה את המזרן הזה" בני עדיין מחזיק בקרטון גדול ומלבני. נחוש בדעתו. 80 שקלים. למה לקנות משהו שבמילא תוך יום יהיה לו כבר חור ונזרוק אותו, ועוד זבל פלסטי שמחרב את כדור הארץ. מבט של גור כלבים מצליח לשכנע אותי, ואנחנו עוזבים את החנות עם מזרן ים מהודר ו4 גלגלים בצבע ירוק בהיר, יחד עם תחושת התסכול שלי, שלא באמת הצלחתי לדייק במשימה.

רק כשהגענו בשישי לאזור הקמפינג על שפת הנחל, אוריאן פתח את הקופסא. זה היה ההסכם שלנו. לא לפני. שחס וחלילה לא יהיה איזה חור במזרן. הוא ואבא שלו התחילו לנפח עם קומפרסור, כשבזמן הזה אני נושפת ומנפחת עם הריאות החלשות שלי גלגל ירוק אחר גלגל ירוק. פלא של לידת וונוס מתגלה מול עיניי, וקונכייה ענקית בצבע פנינה מקבלת צורה.

הוא בקושי סוחב אותו אל הנחל, והמזרן מתנפנף כדגל לבן ענק עם הרוח.

הוא זורק אותו על המים ומתחיל לשוט כמו אדוניס עם הזרם. ילד יפה תואר שיודע מה הוא רוצה. שיודע שצריך להנות מהחיים.

גם הגלגלים שקניתי טובים, אני אוחזת במחשבה הזאת כמו גלגל הצלה, אבל בלי שום ספק הצדף מעניק חוויה של קרוז, מכיל אותנו, מנחם ומייפה את כולנו. אפילו הכלב הצטרף למסע. יש אושר בלהרגיש מיוחד וביחד בתוך הקונכיה.

אנחנו פנינה