העוגה

הבית שהם גרים בו נמצא ברחוב עזה. ליתר דיוק פינת רחוב דאנטה. על שמו הסופר

האיטלקי שכתב את "התופת". אישה בשנות הארבעים המאוחרות שלה שוטפת את חדר המדרגות, שיהיה נקי וריחני. היא אפילו שמה מזרן בקומה הראשונה. אצל השכנים בקומת הכניסה נולד לא מזמן תינוק, וכך יהיה לאימא הטרייה יותר נוח לבלות את הלילה. כשעברו לבניין בן מאה השנים, כל הדיירים שקלו לשפץ ולסייד מחדש את חדר מדרגות. היא זוכרת את הגדול שלה, שהיה אז בן 4, עומד על קצה הסולם ומגרד את הקיר עם שפכטל. מוחמד מהקומה הראשונה היה מאוד גאה ביכולתו. שכבות של שכבות של טיח ירדו ומתחת התגלה עולם קסום של ציורי קיר ישנים, צבעים וצורות. ארכיאולוגיה של בית מגורים ברחוב עזה. למראה התוצאה, החליטו פה אחד שלא לשנות עוד דבר.

''יש לך מתכון לעוגת גבינה?'' השכנה מהקומה אחרונה, זה ששותפת תמיד את חדר המדרגות, שואלת אותי, בזמן שהצטופפנו כמו סרדינים על המזרן, תוך כדי רעש מנסר ומצמרר של הסירנה. "אללה הוא אכבר" אני מתפללת ולוחצת חזק ביד של השכנה. יחד עם הבום וההדף שמרעיד את דלת הכניסה וחלונות חדר המדרגות אני נזכרת שאצלם עכשיו חג שבועות. ''עוגות גבינה אני לא יודעת להכין'' אני עונה לה, ''אפשר להזמין אצל אבו שאדי בשד ירושלים. עוגת גבינה טעימה, אינשאללה''.

מחמוד הקטן בוכה והדאגה לבני שעוד לא חזר ממשלוחי הוולט מתעצמת.

שתיים וחצי בלילה, כבר חמש דקות שקט מוחלט, חוץ מהשאיפות הקלות של כל דיירי הבניין. אפילו הכלב נראה עייף. "יאללה אפשר לחזור למיטות".

המשפחה עם שתי הילדים והכלב עולים בחזרה לקומה העליונה, רק כדי להיפגש שוב 10 דקות אחרי.

תחושה משעשעת כאילו הם נמצאים באיזו תחילתה של בדיחה בסגנון "ערבי גרמני ויהודי נפגשים בחדר מדרגות…" מתגנבת בתוכה בזמן שהם שוב רצים למטה. יש דקה וחצי. הקטן שלה כבר לא מצליח ללכת לבד מרוב עייפות. היא מוטרדת האם המטבח נקי, האם הכביסה מקופלת, האם הבית נראה מסודר.

באמצע בום נוסף עולה לה המילה 'אוכמניות'. עוגה עם אוכמניות.

כבר כמה ימים היא מדפדפת במוח אחרי מתכוני עוגות אפשריים עבור פרויקט משמח קשישים "עוגה בהפתעה" שהתנדבה אליו. דבר ראשון על הבוקר היא מערבבת בתשישות ומועקה את ה 500 גר גבינה לבנה+2 כוסות קמח תופח+3 ביצים+כפית תמצית וניל+חצי כוס שמן+חצי כוס סוכר יחד. דואגת שיהיה פחות סוכר כמו שהקשישה שלה ביקשה ובו זמנית מהרהרת על התוצאה, הרי עוגה מכינים באהבה ולא במצוקה.

שוב אני מרימה טלפון. אין מענה. אני מסתכלת על שעון הקוקייה.

איפה היא? היא הבטיחה לי להגיע עד 10 בבוקר. כבר קבעתי עם חברה להיפגש. אני בכלל לא רוצה להשתתף בפרויקט הזה של העוגות. הבת שלי רשמה אותי, למרות שהיא יודעת יופי שאני עוד יכולה לאפות בעצמי. נו טוב, אתקשר שוב. אני שומעת את דלת המעלית נפתחת, אולי זו הבחורה עם העוגה. "ברוריה?" לוחשת אישה מעבר לדלת את שמי.

אני פותחת. היא כבר לוחצת לי מגש של עוגה ליד "שיהיה חג שמח וימים שקטים" ונעלמת חזרה בתוך המעלית.

למרות שאני גם ממהרת, אני מציצה אל תוך השקית בסקרנות. לנגד עיניי מתגלה תבנית עגולה עם עוגת גבינה וכמות אדירה של אוכמניות למעלה. "אוכמניות" אני מתרגשת. זה הפרי שאני הכי אוהבת. זה מזכיר לי את אירופה.