מגיל קטן היא אהבה לקרוא אגתה כריסטי וחבריה, בולעת ספרות בלש ותעלומות מסתוריות אחד אחר השני. היא אהבה את המתח שנבנה, את החידה שהייתה רקומה בתוך העלילה, את השאלות שנשאלו, את הדרך שהגיבור עשה כשאסף פיסות אינפורמציות כדי להרכיב את הפאזל שיאפשר לראות התמונה הגדולה ואולי למצוא גם תשובה.
עם השנים הצטרפה גם צפייה ב "הזירה", סדרת פשע גרמנית ששודרה בכל ימי ראשון בערב בטלוויזיה. כשהיא עברה לישראל היא גם עזבה את המסורת של ציפייה עם כל המשפחה. היא עברה לחיים חדשים. פיענוח של תרבות חדשה, התמצאות בתוך זהות לא מוכרת ולימוד שפה חדשה החליפו את ספרות הבלש ושמרו על המתח, על תשוקה למצוא תשובות לחיי יום יום.
גרמניה נשארה מאחורה. לא היה לה מקום. היא הורידה אותה מעצמה כמו מעיל שתלוי על דלת הכניסה לישראל. במקום סדרת "הזירה", היא ראתה "רואים עולם" עם יעקב אחימאיר.
שנים עברו, היא למדה ועוד למדה וגם התחתנה. היא לבשה את הזהות החדשה שלה כמו שמלת כלה. עם לידת הילד הראשון התעוררו גם שרידי הזהות הגרמנית שלה לחיים, והיא חזרה לדבר בגרמנית, לקרוא עיתונים וגם גילתה שניתן לראות ברשת שוב את הסדרה שאהבה פעם. כעת נפתחה לה דרך חדשה ליצור קשר מרחוק. אפשרות להבין דרך התוכן את מה היה אקטואלי, מה העסיק את החברה הגרמנית. לכל פרק יש נושא משלו. רצח שקרה על רקע אידאולוגי של פעילי איכות הסביבה, במשפחה של פליטים או רצח על רקע מאבקי כוח על נדל"ן בברלין.
לקח לה זמן להבין שלא סתם אהבה את סדרת הפשע הגרמנית הזו, שיש סיבה נוספת, אחרת. היא לא באמת התעניינה בעלילה המתרחשת, אלא הייתה אמת נסתרת מעייניה. היא גילתה שהיא התבוננה ברגע אחד ספציפי אותו רצתה לחקור. רגע שחזר בכל פרק מחדש. הנקודה בזמן בו צוות הבלשים מגיעה לקרובים ומוסר את הבשורה המרה על המת.
היו כאלו שקפאו במקום. היו כאלו שהציעו כוס קפה לשוטר. לפעמים אישה התעלפה. היו צחוק, כעס ודמעות. הפנים הביעו שוק, פחד וחרדה. לפעמים הפתעה. לכאב היה דרכים מגוונות לקבל ביטוי וצורה.
היא ניסתה לחקור ולהבין לעומק את התגובה שלה. כמתבגרת נשארה פעם ראשונה לבד בבית. היה צלצול . 9 בערב. היא חיכתה לחברה שתבוא לישון אצלה.
הם עמדו בכניסה לדירה. שני שוטרים במדי ירוק זית וחולצה בצבע בז' חרדל. אחד יותר גבוה מהשני. שוטר אחד מוריד את הכובע ומחזיק אותו בשתי הידיים לפני שהתחיל לדבר. לה מבט אחד הספיק לדעת את הבשורה. היא כבר לא שמעה שהוריה ואחיה מתו בתאונה. הצעקה שהתחילה בשקט בתוכה, לפני שיצאה בקול רם לא אפשרה לה להבין מילה שאמר.
לפעמים היא עוד אוהבת לראות את הסדרה ונותנת לצעקה להדהד בלי קול, רטט אילם בתאי הגוף שלה. היא יודעת שהיא משחזרת טראומה בתוך מסך הלפ-טופ שלה. רגע של אינטימיות עם עברה.
לילה אהובה ריגשת אותי עד דמעות