בשורות טובות

"בשורות טובות''. המזכירה של קופת החולים מחזירה לה את ההפניה יחד עם פתק ההמתנה לחדר 219.

בזמן שהכירורג ממשמש לה את הציצי ומנסה בכוח להוציא איזה נוזל מגוש קטן ואומר לה "זה כלום" היא עוצרת נשימה. מהדקת שיניים. "בשורות טובות" הרופא צועק לה בדרך החוצה, והיא מחזיקה ביד הפניה לאולטרסאונד.

היא ממתינה עם פתק 2017 מול חדר 103 במכון האולטרסאונד.

הטכנאית עם כיסוי הראש מחייכת רוב הבדיקה. נוזל הסיכוך מקפיא לה בינתיים את הציצי והיא מעט רועדת מקור. המזגן עומד על 19 מעלות.

היא סופרת שעה מול חדר 102 במכון הממוגרפיה, מתרכזת בשאיפה ובנשיפה שלה, מחזיקה ספר ביד כאילו היא עסוקה.

המספר 309 שלה מופיע בצג והטכנאית מבקשת ממנה במבטא רוסי לגשת לחדר ולחשוף את פלג גופה העליון.

האחות הצעירה עם הצעיף הורוד מפטפטת בעליזות והיא מתכווצת יחד עם הציצי שלה שנמעך עכשיו בין 2 פלטות עד לעובי 5של סנטימטרים.

"בשורות טובות" עונה לה המזכירה של מכון הMRI ,"תמתיני בבקשה מול חדר 201, תורידי את כל התכשיטים ותכנסי לחלוק".

20 דקות של רעש עצום מהדד בתוך כל גופה למרות המוזיקה של שלמה ארצי שבאוזניות.

"שיהיו בשורות טובות" הרופא שביצע את הביופסיה מושיט לה את דו"ח הטיפולים ומזכיר לה לא להתרחץ היום.

שוב היא ממתינה מול חדר 219. כל התוצאות בידיה. בתוכה היא כבר יודעת שבשורות טובות לא יהיו כאן.

היא חוזרת הביתה, מסתכלת לבעלה בעיניים ומעבירה את היד שלה על הציצי כמו גיליוטינה, תנועה שמדמה בדרך כלל חיתוך של הגרון והולכת למטבח לערוך את השולחן לארוחת ערב. הערב יהיה רק חביתה וסלט.

בלילה היא מחזיקה את הציצי שלה כמו ספל תה חם, כשכל רצונה הוא לנחם אותו.

היא מבקשת מכל חבריה שישלחו לה שיר עצוב ושיר שמח, כי ככה היא מרגישה.

ביום של הניתוח משעה 14 היא כבר בצום, מארגנת עם עצמה מסיבת אוזניות ,רוקדת עם השירים ששלחו לה, בוכה וצוחקת. כבר לא מפחדת למות וגם לא מפחדת לחיות. מבקשת מעצמה שרק תתעורר שוב אחרי,

ואורזת תיק שבו היא אוספת שמיכה חמה, לב מלבני לגו שבנה בנה לה ושוקולד משובח, שלא יחסר דבר.

בערב של הניתוח היא מכניסה את כל הצער היגון והפחד שאי פעם חוותה ואי פעם הרגישה אל תוך הציצי ונפרדת ממנו.

היא לובשת כובע ניילון, כאילו הולכת למקלחת בבית מלון, יחד עם חלוק ואפילו מקבלת גרביים לבנות.

הרופא המרדים שנראה כמו אופנוען עם הארלי דוידסון טועה בצד של פתיחת הוריד, מה שלרגע יוצר פניקה קלה בליבה ודרישה מהכירורג לסמן בברור עם טוש שחור את הצד המיועד.

היא מנסה עוד להתלוצץ עם הצוות הרפואי וכבר לא זוכרת מתי נרדמה ומה היה.

היא ישנה עכשיו עם היד יותר קרוב לליבה מרגישה אותו דופק בין אצבעותיה כמו ציפור קטנה ומבוהלת. היא תוהה לגבי שדיים. מן תחושה מוכרת כשרוצים לקנות אוטו חדש ואז כל הזמן רואים את הדגם הנחשק חולף מולך ברחוב או כשבזמן הריון כל אישה שנייה סוחבת בטן לפניה גם כן. האם מרגע זה היא תתחיל להסתכל רק על שדיים? האם יש דבר כזה קנאת שד בדומה ל''קנאת הפין'' של פרויד? שדיים גדולים ושופעים, שיוצאים ובורחים מהחזיות שלהם, שדיים קטנים ואגסים. שדיים ללא חזייה. שדיים שדחוסים בחזייה. שדיים נופלים וריקים כמו שקית שוקו ריקה. "אולי ככה גברים מסתובבים להם כל הזמן?" חושבת לעצמה וצוחקת, ופתאום שמה לב שעדיין היא נשארה היא. אז היא הייתה בת 49. באוקטובר היא בת 51. בשורות טובות.