בדיוק לפני 50 שנה ב9 בבוקר מצאתי את הדרך חוצה מאמי במריאן הוספיטל שבדיסלדורף, גרמניה.
תינוקת עם ערמה של שיער אבה ושחור שהוציאה –ככה מספרים- מאחות המיילדת צעקה של אוי היא כמו אחד מן החיפושיות. בזמנים אלה של תחילת שנות ה70 הם היו מפורסמים לא רק עבור המוזיקה שלהם אלה גם עבור התסרוקות בסגנון פטריה.
תינוקת שהצטרפה לאימא ואבא מאוד צעירים. הם היו בלידה שלי רק 21 ו 23.
ולאח קטן שראה את העולם שנתיים קודם.
אני יכולה לדמיין את מזג האוויר באותו בוקר סתווי גרמני, שלחת צבעונית, את השמחה של הוריי ושל שאר המשפחה שדאז ספרה עוד הרבה נפשות.
היינו תא משפחתי שלם.
זיכרון בשחור לבן וצבעי ספיה אל פי אותם תמונת בודדות שנשארו לי מראות אותי פעם בידי סבתא הלנה, תינוקת עגולה מוחזקת באישה גדולה ורחבה, פעם בידי סבתא אנה עם מבט של גאווה בעינה
הסבאים של המשפחה הציגו אותי בידיהם לעני המצלמה מול חנות הירקות ומול חנות האטליז , קשרו אותי לעסקים המשפחתיים , לדרך שעבורם היה ברור שגם אני יום אחד כמו הוריי אעמוד מאחורי הדלפק של הקצבייה ואשאל את הלקוח 'האם תרצי עוד דבר מה גברת?'
נדמה שעברתי בין הסבים, שגדלתי עם חוכמת זקנים ועם מסורת וגם עם פינוק לא קטן, ככה אני רוצה לדמיין את ילדותי שמתחמקת לי בין קפלי המוח.
הרי ההורים שלי היו צעירים מאוד, עבדו קשה בעסק המשפחתי מהבוקר עד הערב
איפה היה להם זמן לילד וילדה קטנה?
צמחתי התמתחתי, ויחד עם הגוף גם החלומות ילדות לגבי העתיד המקצועי שלי עברו דרך ממנקה של בתים, לארכיאולוגית עד לפעילה באירגון גריינפיס.
הייתי נחושה שנקניקים או ירקות אני לא מוכרת, שהנרטיב המקצועי שחיבר דורות משפחתיות תהיה קטועה מצדי.
אח שלי הרים את כפפה והקריב את עצמו לפחות בצד הגברי להמשיך את הקו שנמתח עבורנו מראש. כמו שמם של כל גברי משפחת קארל 'גאורג 'הוא התחיל ללמוד להיות קצב מייסטר כמו אבא ו סבא וסבא רבה
עבודת בשר בבקרים ועבודת שרירים בערבים. רכיבה על אופניים מהר יותר רחוק יותר כדי להמשיך להגשים את חלומו ולזכות בעתיד בטור דה פרנס.
חלום שלא התממש. כולם בדרך למרוץ אופניים נספדו בתאונת דרכים.
הייתי בת16, לבשתי שחור כבר ככה מתוך יואש עם העולם ועם החברה כמתבגרת.
בעיתון כתבו שגם אני הייתי ברכב, ובאמת חלק ממני מת יחד עם ההורים שלי ואח שלי באותו יום.
'למי הוענקה המדילה האולימפית הראשונה של ישראל?' דניאל, בני הקטן שואל אותי
'יעל ארד' אני עונה בשלוף. הרי בדיוק באותו קיץ 1992 שהיא עלתה על מדרגה בברצלונה אני עליתי לארץ. כולם דיברו אליה.
דלתות מסתובבות.
זה נס שאני כאן עכשיו אולי אפילו גורל. וחוגגת יום הולדת.
אותו חלק שאיבדתי, את הריק, מצאתי מחדש בדרך מפתיעה, רחוק מן המולדת רחוק מהתרבות והמסורת של ילדותי
היום גם אני מוכנה למדליה של עצמי. הגעתי ל50
רחוק מכל דבר שהכרתי.