''שרה התקשרה'' זהו קוד סודי ביני לבין יעל באשר לשאריות ארוחה מביכות בשיניים. היא, ורד ואני יושבות יחד בקפיטריה של בצלאל. הפסקת צהריים. כל אחד בחרה לעצמה מנת אוכל מהמזנון של אבי שמציע אוכל ביתי מבושל וסנדוויצ'ים. יעל מסמנת לי באיזה צד של השיניים חלקיק הפטרוזיליה תקוע לי ומחייכת אלי עם שתי שורות יפות של שיניים. אמצע יום ארוך וסוחט במחלקה לצורפות. רק עוד ימים בודדים להגשות סוף השנה. עבדנו ימים ולילות. כל אחד מאיתנו הקריבה את חייה על מנת להגיש את פרי היצירה המושלמת והמעוצבת מלאת ההשראה שלה בתקווה להשיג לנו מנוד ראש חיובי והערה קטנה מחמיאה מסגל המורים שלנו. לקבל מעט אויר פסגות שינפח את האגו וייתן הצדקה לכל העבודה הקשה והלא מוצדקת.
תמיד חשתי מחויבות בסטטוס שלי כיתומה, להצליח מעבר לממוצע בחיים במעשים שלי. כמו בסרטים או בספרות הקלאסית. כמו אצל צ'רלס דיקנס או אפילו הארי פוטר שהכרתי יותר מאוחר. כיתומה חשתי את האחריות המשפחתית להיות מיוחדת. רציתי לעשות דברים בצורה יוצאת דופן. רציתי שיהיו לי כוחות על ותכונות בלתי רגילות. הנטל היה כבד. רחמים לא רציתי אף פעם מאף אחד. עדיף היה לי לשקר שההורים עוד נמצאים בגרמניה. מן שקר לבן קטן כזה. כי בעצם רציתי להיות הכי רגילה. היה זה רק חוזה פנימי שלא באמת היה לי הסבר מי חייב אותי לחתום. האווירה במחלקה לצורפות הוסיפה והזינה את המרדף להיות יותר טוב מכולם. להרשים בעיצובים מיוחדים. בדרך אנחנו פשוט שכחנו להנות מהתהליך, מהעבודה בחומר, מהקסם שמתחולל בזמן יצירה, ומהסיפוק כאשר מצליחים להעביר רעיון פנימי החוצה ולהגיש אותו בשתי ידיים.
הוצאתי עם הלשון את הירוק מבין השיניים שלי ולקחתי עוד מזלג מלא מהכרוב הסגול ובלעתי ללא לעיסה. אין זמן. רציתי כבר לחזור חזרה לסדנא להמשיך להילחם בפח מגולוון.
אבל הפעם נתקעה לי חתיכה בגרון. כייחתי חזק אבל לא קרה כלום. החלק נשאר במקום. תקוע. שתיתי מהמים. תקוע. קמתי בזהירות רבה מן השולחן, ממלמלת מהר שאני צריכה ללכת לשירותים. בתא הראשון שנכנסתי אליו דחפתי לעצמי אצבע לפה כד לעורר הקאה. כלום. תקוע. הלחץ גובר יחד עם המחנק, ותחושה שהעיניים שלי כבר יוצאת מהארובות שלהן. אני צועקת בפנים לעזרה ויודעת שאף אחד לא שומע. הפניקה מאלצת אותי לעזוב את השירותים. האוויר הולך ונגמר לי במהירות. אין בי עוד הרבה כוח. אני יורדת על ארבע וזוחלת לכיוון הדלת. חירחורים רעשניים אחרונים עוזבים את הגרון שלי. אני מבחינה בבחור שרואה אותי שרועה על הרצפה. כנראה מתלבט אם הוא יכול לגשת אלי בשירותי הבנות. זה לא הזמן לפוליטיקלי קורקט. אני מצביעה על הפה שלי עם אצבע אחת רועדת. עוד שנייה אני כבר לא כאן. חושך עוטף אותי ברכות שקט מתחיל להתפשט בתוכי. נעים. סוף סוף נעים ורגוע לי. מוזר. חשבתי שרואים איזה מנהרה עם אור בקצה. מחשבה אחרונה מבליחה בי שהנה על הקבר שלי יהיה רשום "פה הושכבה למנוחה האחרונה שלה לילה שנחנקה מכרוב סגול בשירותי הבנות בבצלאל". איזה מורשת אני משאירה מאחוריי… הבחור קולט את הסיטואציה. ניגש אלי במהירות, מרים אותי ומחבק אותי חזק מאחורה. פופ. החתיכה הקטנה הממזרית משתחררת לה ובקשת גדולה עוזבת את הפה שלי. כל כולי מתרחבת לקחת אוויר, עמוק אל תוך הריאות שלי. אוויר נכנס ודמעות משתחררות. הבחור כבר יוצא, לא נעים לו להיות בשירותי בנות. אני עוד בהלם בכדי להגיד תודה. זה הרגיש קרוב. קרוב מאוד אפילו. אני שוטפת את הפנים שלי וחוזרת חזרה אל הקפיטריה. לוקחת את התיק שלי. מוסרת לבנות שזהו להיום. אני הולכת הביתה. יש בי עייפות עצומה, כזו שלעולם לא חוויתי. אין בי טיפה מוטיבציה להמשיך את היום ואת החיים. מוזר. אין בי תחושה של שמחה שניצלתי. אין חווית "קרפה דיאם". אני לא רוקדת על שולחנות. בכל זאת אני מבחינה בתחושת הקלה, ושאין בי יותר רצון להמשיך לחיות את החיים כמו שהם היו עד כה. בבית אני קוראת על "תמרון היימליך" שהציל לי את החיים. הרוגע ממשיך ביחד עם תחושות הקלה וקבלה להתפשט בתוכי. יחד עם חתיכת הכרוב גם הדחף להיות מיוחדת עזב אותי באותו הרגע. אין באמת תחרות. וגם לחתיכת כרוב קטנה אחת יש משמעות. הכנתי לי חביתה וסלט, הדלקתי את הטלוויזיה לראות איזה טלנובלה ונרדמתי על הספה.