שטיח

היה לנו חדר מרובע די קטן, בסוף המסדרון.

מיטת קומתיים מפורניר לבן.

רצפה עם שטיח מקיר לקיר בצבע ירוק דוחה.

גוף חימום מלבני אפור עומד מתחת לחלון גדול ועל אדן חלון אקווריום עם 2 צבי מים. ואני ואח שלי.

ארון עם פורניר אדום וכפתורים לבנים.

בתוכו מדפים עם בגדים שלי ושל אח שלי.

קופסת פח מלאה בלגו. הייתה מנורת נייר אחת תלויה מהתקרה בדיוק באמצע של החדר. למפיון סיני שעדיין אפשר לקנות היום בחנויות תאורה.

שטיח קטן מלבני שוכב מול המיטה, עליו רקמה של עץ ועל אחד הענפים החורפיים וחשופים יושב ינשוף חום גדול עם עיניים חומות כהות ועמוקות.

השטיח הזה עבר הסבה כשבטן הינשוף היא מגרש חנייה, הגזע לכביש מהיר והענפים הערומים לרחובות קטנים למכוניות קטנות. היו לנו הרבה מכוניות, מפוזרות בחדר.

היינו באותו חדר עד שחגגתי 5 שנים.

אלו זיכרונות הילדות הראשונים שלי, בהם אני ואח שלי מפליגים בלילות על מיטת הסירה שלנו, שומרים קשר דרך צינור פלסטיק לבן ויחסית גמיש שעבר בחלק הצמוד לקיר בינינו. לפעמים מציקים ומאירים מחדש אחד את השני למרות שכבר יש חושך והעייפות מפילה אותנו לישון. שמיכת צמר חומה סוגרת את המיטה התחתונה שלי ושום אור יכול להיכנס. אני מוגנת ומרופדת מכל הצדדים והקול בצינור הקשר נמוך ורחוק ואנחנו כל כך קרובים זה לזה.

הייתי עמוק בתוך עולם דמיוני, מחפשת מקום שבו אני נעלמת. למרות שלא הייתה לי באמת סיבה קונקרטית, כאילו מכינה את עצמי ללבד, ללא משפחה, למרחב מוגן בתוך עצמי. למרות שהייתי הקטנה, אח שלי העריץ אותי ודאג לי. אולי כי הרגש היה הדדי.

בגיל 7 שעלה לבית ספר נפרדנו וכל אחד קיבל חדר משלו. החדרים היו צמודים זה לזה ורק קיר הפריד בין מיטתי למיטתו. הוא קיבל את שטיח הינשוף, האביזר למשחק הכי חשוב שלנו, ואת הימים היינו מבלים יחד בחדר שלו. אני לא זוכרת מתי הפסקנו לשחק יחד, להזיז מכוניות קטנות על מסלולים דמיוניים, להחנות אותם בבטן של הינשוף, לעמוד בפקקים ולהיכנס אחד בשני כמו מכוניות מתנגשות בלונה פארק. אולי הרבה זמן לפני שאחי נפטר. גם השטיח אבד. שעות על גבי שעות של משחק הלכו ונעלמו להם בתוך קפלי המוח שלי, כמו גם תווי הפנים של אח שלי. אבל אם הייתי צריכה לצייר ציור של אותו ינשוף היושב על העץ, הייתי יוצרת קלסתרון משטרתי מדויק. הוא צרוב לנצח על הזיכרון שלי.