3 בלילה, שוב אני לא מצליחה לישון. אני מהדקת את העיניים שלי חזק למרות החושך המוחלט שעוטף אותי גם כך, כאילו זה יעזור לי להירדם. חוש השמיעה שלי חשוף לקקופוניה מטורפת של הג'ונגל שסובב את הבית הקטן. נדמה שלכל חרק יש מה להגיד הלילה, ועדיף בקול רם ומצמרר. חם לי, וזה לא קשור ללחות שמונחת בכל פינה. לא סתם קוראים לג'ונגל יער הגשם. יש לי התקף של גל חום. אולי כדאי לי לשתות פחות אלכוהול בערב אני מהרהרת. כעת, לתזמורת הצרצרים התווספו קולות מהדהדים של קופים נוהמים.
הטבע בקוסטה ריקה מראה את עצמו בשיא היצירתיות ובממד השופע ביותר.
אני לא באמת צריכה לישון, הרי אני בחופש. אני יכולה לקום מחר מתי שארצה. אני ממשיכה להקשיב לאלפי הקולות.
חם לי. אני לא מכוסה. אני מנסה להוציא לאט לאט רגל מחוץ למיטה. לקצת פחות מגע ואולי לקצת יותר קרירות. מיד אני נזכרת במיטת הילדות שלי ובפחד עצום ולא מוסבר כבר אז להוציא רגל או יד אל מחוץ למיטה הבטוחה.
זיקית בפינת החדר מקישה ומפיקה את קולה הייחודי. כאילו צוחקת אלי ומעודדת אותי להמשיך. כעת עוד רגל מוצאת את דרכה מעבר למזרן.
הדימיון הילדותי מנסה להשתלט עלי. סרטני ענק עוקפים את מיטתי, מחכים רק לחתוך לי עם הצבתות החדות האכזריות שלהם כל איבר שרק מציץ מעבר למיטה.
פחד שאוחז בי כל כך שנים רבות, עוד רגע אני סופרת לעצמי יובל.
אני כאן ולא שם, כל קול של חרק מזכיר לי זאת.
לאט לאט אני נותנת גם ליד ימין לצנוח מטה.
נותנת לאצבעותי לגעת ברצפה.
משחררת את הכתף.
אני שוכבת על הבטן, רגליי מרחפות באוויר. אני צפה, משוחררת, חופשייה.
אימת הילדות הופכת חזרה למשחק.
קולות הג'ונגל שרים לי שיר ערש ושינה מתוקה סוחבת אותי לחלום נוסף.