התיק

התיק שלה עומד במרכז השולחן העגול שבפינת האוכל. הוא מכוער. מאוד. אבל על טעם וריח אין מה להתווכח. פתגם שלמדתי פה בארץ. כנראה שבחברה כל כך מגוונת ולא הומוגנית יש צורך לעוד תזכורת לסובלנות. הוא אדום מבד דימוי עור. מודבקות אליו אבני נוצצות מזכוכית בכל מיני צורות וגדלים. מלבנים, מרובעים עגולים. העיקר שינצצו. מתוך התיק מבצבצות שקיות ניילון. כאלה מהסופר, הלבנות הדקות.

זה לא פעם הראשונה שאני מפנה תכולה של בית. היה את הבית של ההורים שלי וגם את הבית של סבתא. יש לי ניסיון בלמיין ובעיקר בלזרוק, לשחרר ולמסור. ללא סנטימנטים, אבל גם עם תודה קטנה בלב, כפי שהגורו היפנית לסידור הבית מרי קונדו מנחה בספר שלה, שקראתי ברגע שהוא יצא. יש לי זיקה בלתי מוסברת לכל דבר יפני, זיקה שמובנת כאשר מתבוננים על האסתטיקה, על האוכל ועל הספרות היפנית.

הפעם אני בתפקיד זה בעקבות מעבר של הורי חברה מבית ילדות שלה לדירה קטנה. בתקווה שהפעם תהיה יותר מסודרת.

השולחן מכוסה בנוסף בשכבה של ניירות, גזרי עיתונים ודברי דואר. בעיקר מתכונים והמלצות לבריאות טובה, חשבונות והודעות בנקים. כלום לא נזרק. אף פעם. בפינה עומדת מגרסה ביתית. מצחיק.

אני נכנסת אל המטבח. הרים וגבעות של קופסאות פלסטיק מתרוממות ממשטחי העבודה. איפה להתחיל?

ג. , אמא של חברה שלי, נולדה וגדלה בפולין, בת יחידה לניצולי שואה. אינני יודעת מתי עלתה לארץ. מתי שהוא בשנות החמישים. בתמונות מפעם היא הייתה אישה יפה, יופי של שלגייה, שיער שחור ארוך חלק ופנים קטנות חיוורות כמו חרסינה. האופנה באותו שנים מאוד החמיאה לה, בניגוד לסגנון שהיא אימצה לעצמה בשנים אחרונות. לא הכרתי אותה עדיין כשעבדה כעורכת דין. התעסקה בעיקר בתיקי הוצאה לפועל ותביעות נגד ביטוח לאומי.

אותם תיקים הממלאים גם את פינת העבודה.

אני עוזבת את המטבח וריח חזק של אבק מלווה אותי בכניסה אל חדר השינה.

שכבות ארכיאולוגיות של בגדים, קניות כפייתיות של שנים מכסות את המיטה הזוגית.

מושג הבית אצל יפנים הוא בניגוד להגדרות של בית המערבי. הוא בעיקר חלל פונקציונלי ומשתנה. אין חדר שינה או סלון. הפעולה שאדם מבצע בחלל נותן לו את המהות.

הקירות בבית היפני הם לרוב ריקים, ומאפשרים הסתכלות פנימה אל נפש האדם ומעניקים שקט, ולא כמו שנהוג במערב, בו האדם מייצג את עצמו דרך בחירת התמונות והעיצוב. אני הוא הבית.

אני מתחילה למלא שקיות זבל שחורות גדולות עם בגדים. חלקם לא נלבשו אף פעם. לחלקם פתקית המחיר עדיין תלויה. החצר הקדמית לאט לאט מתמלאת ועולה רעיון למסור חלק מהבגדים למחלקת הלבוש והאביזרים של תאטרון הקאמרי.

האם כבר בגן אפשר היה לראות את האינטנסיביות של ג., הגובל באובססיה ועקשנות של חמור, שכנראה עזר לה במלחמות ההתשה הבירוקרטית מול בתי המשפט?

אני נזכרת בסרט של אלמודובר 'נשים על סף התמוטטות עצבים'. שם היה יותר מצחיק, וגם קצת יותר הרואי. במציאות קראו לזה אפיזודה פסיכוטית. זה היה לפני כמה שנים. מהאפיזודה היא לא באמת התאוששה עוד לעולם. חלקי חרדה ודכאון התיישבו לה בלב. ככה אני הכרתי אותה. אישה מתוקה וחרדתית. שקועה בתוך עולם של דאגה ופחד. הניסיונות שלה להכניס מעט צבע וברק דרך איפור מוגזם ואופנה של רח' אלנבי שרכשה ללא שליטה ורסן לא הצליחו לחפות על זה. בבית החדש שוב משתלטות קופסאות הפלסטיק וערמות העיתונים והדואר על המרחב, בדומה לטבע שמחזיר לעצמו שליטה על אזור נטוש. אולי יש פה ניסיון בעצם דרך אותם חפצים להחזיר לעצמה את השליטה. הרי בדיוק מזה רובנו מפחדים בעד זקנה: מאיבוד שליטה. יום אחד את שוברת את מפרק הירך או האגן. מתאשפזת. עוברת למחלקת שיקומית ובסוף מתעוררת באיזו מחלקה בבית אבות סוג ז’, והדבר היחיד שאת רוצה זה הביתה.

התיק של ג. הוא הבית שלה. אותן שקיות ניילון שמבצבצות, מלאות בזיכרונות שלה.

הם תמיד קשורים וסגורים. אין פחד לאבד אותם או את מה שבתוכם. התיק הולך איתה לכל מקום, מזכיר לה שהייתה פעם אישה יפה, בריאה, שעבדה כעורכת דין.

כששאלתי אותה למה היא מתגעגעת הכי הרבה? היא ענתה שהייתה רוצה לחזור לעבודה, אוחזת חזק בתיק.