אהבה

זה היה חזק ממני. לעולם לא הרגשתי משיכה כזאת, בדומה לזרם שמושך אותך פנימה אל מעמקי הים ואין לך יכולת גופנית להתנגד למערבולת. באמת הייתה זו משיכה פיזית בעיקר, כי בקושי החלפנו מילה. חולקנו בצורה אקראית על ידי מדריך הטיולים, ומצאנו את עצמנו בצוות אחד. ישבנו יחד בג'יפ, מטפסים את הגבעות של טורקיה על שבילי עפר מלאות אבנים, מטולטלים מצד לצד, נזרקים אחד על השני. מצאתי את עצמי בתוך ענן של תערובת ריחות מזיעה, דאודורנט ספורט וניחוח של טחינה שערפל לי את המוח. שיתק לי את האונה הפרונטלית וההגיון. הלכתי אחרי האף שלי, ללא שליטה. דחיית הסיפוקים נוטרלה והאימפולסיביות נדלקה ללא יכולת ריסון עצמית.

ידעתי שזה לא בסדר, שבהמשך אשלם על זה מחיר כבד, אבל באותו רגע לא היה לי אכפת. כמו בסרט מצוייר, ריחפתי באוויר בעקבות שובל מפתה. קופידון שחרר את חצו ופגע בול בלב. אותו לב שכבר שייך לאהבת חיי.

יצאתי לטיול עם חברים לטורקיה נשואה וחזרתי ממנה כבוגדת.

אוהד, האהבה הראשונה שלי, ואני נפגשנו בגואטמלה לגמרי במקרה. באמצע הג'ונגל סמוך לכפר קטן בצד הקריבי.

הוא היה אחד מחלוצי 'הטיול אחרי הצבא', תופעה תרמילאית של פוסט מסגרת צבאית מחייבת, שלא הכרתי בארץ בה גדלתי.

אני הגעתי ישר מהבגרויות בגרמניה ללמוד ספרדית, כי רציתי ללמוד ספרדית. היינו פחות או יותר 'הגרינגוס' היחידים באיזור ולכן מיד נוצר קשר. ומפטפוט באמצע הרחוב, ישבנו יחד לאכול, ומארוחה משותפת עברנו לטייל יחד. הטיול המשיך כמעט שנה. והחיים המשותפים שלנו נמשכו 10 שנים.

המפגש המקרי אך הגורלי היה בעיקר חוויה של החוש הויזואלי. אוהד היה חוויה לעיניים. אוהד היה חייל קרבי, בנוי לתפארת. עיניו הירוקות, מגובה של לפחות ראש מעלי, הביעו תמיהה כשעניתי 'סילקה' לשאלתו על שמי.

שוב אמרתי 'סילקה', ובעצמי תהיתי למה לא מבינים אותי. מתחילת המסע במרכז אמריקה השם שלי הביא לי מפגשים עם מבוכה, חוסר הבנה, ותחושת תסכול אחרי ששוב ושוב מבררים איתי איך מבטאים את שמי. הסיטואציה החוזרת כבר נמאסה עלי. הרגשתי את השברים הדקים, הסדקים הראשונים בזהות שלי. כאילו השם מכתיב לי את הגורל.

הוא ענה לי עם חיוך שובב וקריצה בעין שמאל 'את יודעת שזה שם של סבתא'? והוסיף מיד 'את יודעת מה? אני אקרא לך לילה'.

'לילה, כן!' ענה לי ליבי. זה הרבה יותר הולם, מסתורי, ערפילי ועם ניחוח של קסם מהדהד בצליל שלו, כמו אותם לילות באמצע הג'ונגל של גואטמלה. אהבה ממבט ראשון.

סיפורי אלף לילה ולילה - זאת אני. באותו רגע אימצתי לי שם חדש. בלי עוד לדעת שיחד איתו זהות חדשה מתחילה לחלחל פנימה אל גופי. האהבה הזו הביאה אותי עד לירושלים, וכבר שלושים שנה אני חיה בישראל. לא עם אוהד. גם לא עם ניל. עם שיר.

הנישואים שלי עם אוהד התפרקו אחרי הבגידה בטורקיה, התשוקה עם ניל התאדה במהירות כענן של בושם, למרות שניסינו שוב ושוב. הנסיעה המשותפת שלנו הגיעה למורד ההר.

הייתי לבד בישראל. אני וויזת שהייה בדרכון. גרושה בת 30, לא יהודייה, ילידת גרמניה עם המון חיבה כלפי הארץ והאנשים שבה. לקחתי את תפקיד הגוי של שבת תמיד בהבנה ובהתנדבות, ומתוך הכמיהה להיות שייכת השתעשעתי בהומור עצמי בכינוי 'שיקסע'.

כשהגעתי בפעם הראשונה בגיל 20 בעקבות אוהד, בכרטיס טיסה של כיוון אחד, לא ידעתי דבר על ישראל מלבד מה שלמדתי בשיעורי היסטוריה בתיכון. שואה. מצאתי גם שכמעט כל בית ישראלי סוחב טרגדיה. זה היה סוג של מכנה משותף. הרגשתי קרבה מיידית כיתומה מגיל 16. הרגשתי לא כל כך שונה למרות הכל. גל העלייה של שנות ה 8

0 מברית המועצות הגיע כמעט לסיומו. היה לי קל להתחזות כאחת משם ולא מגרמניה, פרט שהיה לי ברור שעלי להחביא. הבושה של מורשת גרמניה הנאצית הייתה חייבת להיות מוסתרת. מפגש עם משפחה שלא קנתה מוצרים גרמניים הגביר לי עוד את הקלון.

לא הייתה לי בעיה לאמץ מיד את שמות המשפחה של בני זוגי. רציתי צליל עברי. להרגיש פחות גלותית. הדיאלוג המתמשך בין השם המקורי והשם המאומץ מתנהל גם היום. יש קו הפרדה ברור. בין אדם לאדם אני לילה. מול הרשויות הבירוקרטיות, הבנקים ושרותי הרפואה אני סילקה. מולם אין לי איך להתמזג עם הזולת. במעברי גבולות, הדרכון הגרמני מתקיל אותי ומיד מוציא אותי מהמחבוא שלי. עדיין אין לי דרכון ישראלי. אבל יש לי שני ילדים עם דרכונים ישראלים וגרמניים.

הקשר עם שיר, אבא שלהם, התחיל ישר דרך חוש הטעם ודרך הקיבה. פתחנו בדייט הראשון עם מרק בשר בכרם התימנים, המשכנו לפתיחה של תערוכת אוונגרד במוזיאון המדע בירושלים וקינחנו במסיבה במועדון בפלורנטין. למחרת בבוקר שיר עמד במטבח שובר ביצים אל תוך רוטב עגבניות מבעבע במחבת. הפה שלי התמלאה ברוק וליבי היה שוב מוכן להיזרק אל תוך סיר להכנת תבשיל אהבה חדש. חיבקתי אותו מאחורה, טובלת את האצבע בתוך השקשוקה הרותחת ומלקקת אותו בהנאה גדולה. לצהריים הוא הביא פיצה שצילם בתור צלם במקצועו. ההזנה ליטפה אותי בתוכי. מאותו יום לא נפרדנו לעולם. עוד לא היה ברור מה יקרה קודם. נישואין או הריון. בטקס החתונה שלנו היינו בחודש השמיני. לטקס החתונה שהפקנו על החוף הים, ציירנו לעצמנו על בד החופה, החלפנו שרשראות חרוזים שהכנו אחד לשני, קראנו מילים מלאות כוונה לאהבה שלנו והדלקנו ביחד זיקוק עם משאלה בלב.

קראתי פעם את המשפט המקסים הזה 'האדם הינו אלא תבנית נוף הולדתו'. צורתו המשונה של הגמל משקפת ומשלימה את מרחב המחייה שלו בצורה מובהקת. גבעות המדבר, צבעי האדמה הם הגמל.

כך גם אני גרמניה, ולא רק בגלל הדרכון. את העבר לא ניתן להשאיר מאחור. את השורשים אני לא רוצה לעקור.

אני אוהבת את ישראל ועדיין אני לא ישראלית, רק תושבת קבע. אני רוצה להיות שייכת. אני חולמת בעברית, נושמת את הרוח של הארץ, אוהבת את נופייה, פוסעת אותה פעם בכמה שבועות דרך שביל ישראל, טועמת אותה דרך העושר הקולינארי שלה, מרגישה אותה בלחות הקיצית על עורי, וכל המגוון האנושי שלה, על המורכבות הגובלת לפעמים באבסורד, מושך אותי אליה.