שקט, אני עומדת לבד על הרציף. רציף אחד בלבד. זוהי התחנה האחרונה. המבנה המרובע והיחסית חדש כבר נראה נטוש. יש אוטומט לקניית כרטיס נסיעה. דלפק המודיעין סגור.
מצאתי את עצמי כבר פעם על רציף לבד. אוסטבאנהוף ברלין. אני זוכרת שהיה לי תיק דימוי עור אדום עם הדפס. תיק שבו כל מה שהיה לי חשוב אז. הייתה לילה מאוחרת והגעתי לתחנה סימלה את תחילת החיים החדשים שלי בברלין. רוח חם נשפה לי בעורף. מפזר אותו זרזיף זיכרון ומחזיר אותי לכאן ולעכשיו. אני ניגשת אל האוטומט כדי לרכוש כרטיסייה ומגלה שגם הוא לא פעיל. יופי, כל הכבוד לך. באמת היית צריכה לנטוש את הרכב? תחושה של חבלה עצמית רודפת אחרי. כמו חבילה שהוזמנה ולא נאספה. כן! דווקא! אני מחזקת את מחשבותיי יחד עם דריכת רגל חזקה על הרצפה כאילו מנסה למעוך את אותה תחושה. כמו סיגריה עם הנעל. הוא בלתי נסבל כשהוא נוהג. ותמיד צודק. אני כבר מעדיפה לנסוע ברכבת בחזרה לתל אביב. אני רוצה להתרחק ומהר. אני מסתכלת מסביב עיניי מחפשות שעון. אולי לוח עם זמני הנסיעות. כלום כלום כלום במקום הזה. אז שיסע איך שהוא רוצה! תמיד חייב להיות צודק. הצדקנות שלו מטריפה אותי, ואוי אוי אוי חס וחלילה שאגיד משהו על סגנון הנהיגה שלו.
אני מנסה להרגיע את עצמי וחושבת לקנות משקה קר. אולי יש פה איזה קיוסק . גם אשאל שם מתי יוצאת הרכבת הבאה. אני מתחילה ללכת למבנה המרכזי. מחפשת את דלת הכניסה. קור אנטארקטי פוגש אותי בכניסה למבנה. קיוסק אין פה. אוף, איזה סתומה אני. באמת הייתי צריכה להיות כל כך צודקת? הרי אני יודעת שהוא לא אוהב את הערות השוליים התמימות שלי בזמן הנהיגה שלו. זה מקפיץ אותו ואותי מיד מ0 ל100 קמ"ש. בקצה אני מגלה שירותים. איש בטחון יוצא בדיוק משירותי הגברים. "סליחה - תוכל להגיד לי מתי יש רכבת לתל אביב?" אני ניגשת אליו. הוא מהנהן ולא יודע. אוקייי..
אני יוצאת החוצה כדי מעט להתחמם ושוב רוח חמה מלטפת סוגרת עלי.
מה לעזאזל אני עושה פה? אני מביטה למעלה. איך הגעתי לנקודה בזמן הזה? על הלחי שלי נופלת טיפה גדולה מהשמיים ואז עוד אחד ועוד אחד וגם העיניים שלי משחררות טיפות משל עצמן.
גשם יורד עלי והמילים מהשיר של רונה קינן "אם נשרוד את המבול הפעם…" שרות בתוכי.
הגשם מתחזק ושוטף אותי כמו מקלחת שמימית. מותיר בי משהו צלול ורגוע.
אני רואה מרחוק רכב מתקרב אל החניון. האוטו שלנו .שי. איזה בעל יש לי. כמה הוא מתנה.
ואני אשתדל לא להגיד הפעם מילה על הנהיגה.