סוד

יש לה סוד. היא מפחדת מאנשים. אבל לא סתם מפחדת, אלא ממש , כזה פחד שמקשה עליה אפילו לפעמים לדבר עם אנשים ובטח עם זרים. אפילו דברים טריוויאליים, כמו רק לשאול אדם איפה נמצא קופת החולים או מה השעה, עבורה גיבוש המילים וחיבורם למשפט ואז לשחרר אותם לאוויר דורש ממנה מאמץ רב. כל אנרגיות החיים שלה משתתפות באתגר.

אף אחד לא יודע, אפילו לא בעלה. אולי אפילו היא בעצמה.

היא סוחבת את הסוד על כתפייה כבר 50 שנה. מסתירה אותו היטב.

היא למדה לחיות עם הפחד. היא קמה בבוקר יחד איתו. הנשימה המודעת הראשונה שלה מזכירה לה שיש עולם אליו צריכים להיות דרוכים ומוכנים לפעולה, שעולם החלומות של הלילה כבר לא מערסל אותה בשלווה. כאשר היא שוטפת את הפנים במים קרים הם מחשלים אותה למה שצפוי ביום שמגיע. היא שותה את הקפה הראשון כאילו זה שיקוי לביטחון.

גם החיוך על שפתייה הוא שריון.

מי שמכיר אותה לא היה מבחין באותו פחד ששוכן לה עמוק בתוך העצמאות.

החיים שלה נראים כלפי חוץ כמעט כמו חלום. נשואה עם בעל גולש, 2 בנים חתיכים. בית מהמם. אוטו ג'יפ לטיולי סוף שבוע ובטח גם העבודה שבחרה לעצמה כמטפלת ברפואה סינית ומדריכת צ'י-גונג עם שעות גמישות לפי רצונה הם תמיד נושא ראוי לקנאה בשיחות.

עבורה אותה עבודה היא מקום למסתור. בתפקיד המטפלת היא מקשיבה לצרות של אנשים אחרים ובעיקר שותקת. ההקשבה מאפשרת לה שתיקה. העיסוק בלעזור לאחר, להכיל את הכאב של האחר, דחסו את אותו הפחד לחבילה יותר קטנה וקלה לנשיאה.

אותו תפקיד דורש ממנה תמיד לראות את טוב, להיות אופטימית, לאפשר תהליך ומקום לריפוי. הכל בסדר.

כל מה שבעצמה לא חשה. הדרמה של האחר מרחיקה אותה מליבה השבור. לב שמהפחד בקושי רב מצליח להחזיק כמקשה אחת.

יש לה עצות, יד רכה שעוזרת, חיוך שנותן הקלה ומלא הסברים למחשבה. בדיוק כמו שמצפים ממנה.

בעבודה היא פועלת על אוטומט.

לילדיה היא נוהגת לתת להם משימות, כשהיא מתחבאת מאחורי אקט חינוכי. ילדים עצמאיים נותנים לה הפחתת מגע עם אנשים.

"אני זורמת או מה שתרצו…", היא טכניקה שהיא מפעילה, לעיתים ללא מודעות, גם על בעלה וחבריה, בהסוואה של פחד.

היומן שלה מנוהל בקפדנות, היא משלמת חשבונות תמיד לפני המועד, מגיעה לפגישות בזמן, לא מפספסת גרגיר אבק, ומחליפה מיד נורה שרופה.

היא אוהבת רשימות ולשים וי אחרי המשימה. זה מאפשר לה קצת הרפייה.

בכלל תמיד היא מתנהגת למופת כאימא, רעיה וחברה, כמצופה ממנה להיות.

רק כאשר אור הזרקורים של היום מתחיל לרדת והלילה פורס ברכות את שמיכת החשכה עליה, רק אז המפלצת עוזבת אותה לכמה שעות. היא נושמת לרווחה, מאפשרת צחוק אמיתי , מאבדת כל רסן, משתחררת, רוקדת מבפנים וגם בחוץ, מפטפטת את עצמה בלי סוף ומרשה לשטויות להופיע.

היא לא מפחדת מדבר, וגם למות ולחיות זה אותו הדבר. מתאחדת עם החושך שבפנים וגם בחוץ.

מרגישה אהובה.