טקס

אני מגיעה ברגע אחרון למופע של "כישרונות צעירים" בבית ספר. בני הקטן משתתף בו גם. בדיוק עולות שתי בנות לבושות בטייץ וחולצות ורודות עם נצנצים, בליווי שיר פופ עליז ורוקדות כמראה אחת מול השנייה. זה קורה מיידי, בלי התרעה מראש - הצורך להוריד רוק, לנסות לבלוע את הדמעות שמצטברות בפינת העין שלי. בחתונות, בת מצוות, ברית מילה, כל טקס והופעה ישנו רגע כזה בו אני מתרגשת יתר על המידה. אני מכניסה את עצמי לנעלים הקטנות שברגע זה מחפשות את הצעד הבא בריקוד שהכינו, חווה את האומץ שלקחו בשביל להופיע. הן ממשיכות במגושמות מתוקית של בנות 8 להעיף את הידיים ברצינות רבה. לי כבר דמעה ברחה.

שתי אבני חן רוקדות ולי העיניים נוצצות. הן רוקדות על קו דמיוני, מסתובבות סביב עצמם על פי חוקיות וסדר יחד בחופשיות רבה. אני עומדת דום, בשקט.

חיבור, אני חושבת. אולי זו הסיבה להתרגשות. אני נוכחת, צופה, משתתפת כקהל. אני עכשיו חלק של זיכרון אישי שלהן שמחבר אותי כמו רשת לזיכרון קולקטיבי.

אני והן קיימות על ציר הזמן הלינארי, מחוברות לעבר להווה ואפילו לעתיד. דרך המחזוריות, אני מתקרבת לפעימות הלב של האנושות. מתמלאת בחיות.

פתאום רואה את עצמי כילדה רוקדת יחד עם חברה גם כן ועושה את עצמי כאילו שרה. תקליט של להקת באקרה ביד ועל העטיפה מחייכות אלי 2 נשים עם איפור מעט מוגזם. שיר הבוגי ווגי היה הלהיט הגדול שלהן. אני חיקיתי את הזמרת הג'ינג'ית ומזיזה את האגן ימינה ושמאלה. חברה הבלונדינית בחרה את הזמרת הברונטית. אנחנו לומדות ומחקות בקפדנות את הריקוד, מדמיינות את עצמנו על במות העולם.

כמה שנים אחרי, צבעתי את השיער בחינה אדומה. להקת סטודנטים אימצה אותי כזמרת ובאירועי בית ספר ומסיבות סיום הרעדתי את הבמה.

השארתי עקבות על פני האדמה.

היום אני רוקדת בפנים. לעצמי.

YES SIR I CAN BOGGY ALL NIGHT LONG