'מאמא' בני צועק, קולו רועדת מרוב חרדה. הגננת מחזיקה אותו כמעט בכוח בחיבוק ידייה.
הוא משיט את ידיו הקטנות קדימה, מנסה לתפוס אותי. אני הולכת, מתרחקת, מתפללת שהוא יהיה חזק, שידע שאחזור עוד כמה שעות. גם הסמס שאקבל עוד רגע מהגננת שמעדכן אותי שהוא בסדר לא עוזר.
זה ריטואל שחוזר כל יום במשך כמה חודשים. להזכיר לי שוב ושוב, שאדע באמת, כמה הייתי קרת לב. לפני 20 שנה.
אני יודעת. לא יכולתי אחרת. אם הייתה לי אפשרות להישאר הייתי עושה זאת
אבל לא היה לי. לעולם לא יהיה לי.
המבט שלה נעוץ בגבי, אני מרגישה את עיניה שולחות בקשה. שאסתכל עוד פעם אחורה.
אני דווקא ממשיכה ללכת קדימה ומתרחקת עם כל צעד. משאירה אותה בשטח ההפקר. פצועה.
הצעדים מאיצים בהתרגשות, אני מריחה חופש. תמשיכי ללכת ואל תביטי בחזרה, זה רק מחמיר את המצב, אני מעודדת את עצמי. אני בורחת. למקום שאני לא מכירה שיש בו קצה חוט או אדם אחד שאני מכירה. אולי אופציה לאהבה.
יש לי רק מזוודה קטנה ביד ותיק גב. תיק הגב שמרגיש כמו נרתיק לגיטרה. אולי אני רוקסטאר.
אנשים ממהרים לשער שלהם. ברמקול מודיעה קול מתכתי על טיסה לניו יורק. אני טסה לישראל. כרטיס טיסה ללא חזרה ביד.
השמש שוקעת וזורחת שוב בירושלים, שמקבלת אותי על מגש זהב. אותה אני מתחילה להכיר כמו כף היד שלי.
סבתא הלכה לעולמה בגיל 93. לבד, באיזה חדר ערום מחפצים אישיים. היא עזבה את עצמה כבר שנים קודם. לא הייתה לה ברירה. אם היו מכניסים אותי לבית אבות גם אני הייתי נוטשת את המציאות. שנים של בדידות. בלי בעל, בלי בת, בלי משפחה.
טלפון שבועי שבו אני זורקת עצם של תשומת לב עלובה. אולי פעם בשנה ביקור, רק לצאת מדי חובה. היא מנסה להחזיק אותי בכוח ואני רק רוצה להיות במקום אחר. פשוט יש חוליה חסרה בינינו שיכל היה לקשור אותנו קרובים יותר זו לזו.
הנטישה הולכת כמו חוט אריאדנה בחיים שלי, מתפתלת סביב הלב.השומרת אותי לא להרגיש מדי.
הנטישה שומרת מקום לאשמה. שלא הייתי שם עבורה.
סבתא שלי. בחרתי לחיות את החיים שלי.
Comments