אוקטובר

חודש אוקטובר, סתיו באוויר. היא יושבת מאחורי בן זוגה על האופנוע. החצבים מקשטים את השטחים הפתוחים. הם בדרך לראות סרט בקולנוע. הג'יימס בונד החדש. אפילו שהיא לא מתחברת לסרטי אקשן, לעולם לא פספסה אף אחד מסרטיו של הסוכן האנגלי. הם ברחו להצגת צהריים, הילדים עוד במסגרות. גונבים לעצמם זמן איכות יחד באמצע היום. מבעד לקסדה היא תופסת לרגע בזווית העין פרסומת שכבר ראתה פרוסה על פני העיר.

אישה עם קרחת קורצת לה. סרט פרפר קטן ורוד מקשט את פינת הכרזה. הסמלים ברורים. זה החודש המוקדש למודעות לסרטן שד. הכל בורוד.

בראשון של אותו חודש היא חגגה לעצמה יובל. את סוף החודש היא תחגוג שנה מאז הניתוח להסרת שד שמאל.

מסתבר שלרוב חולים בצד שמאל, ככה קראה באיזו כתבה לא מזמן.

במקום שהיה שד יש לה עכשיו קעקוע. קעקוע ראשון בגיל 50. אחרי הניתוח סוף סוף היא קיבלה הזדמנות ואומץ. היא עשתה אותו בספונטניות במקום הראשון אליו נכנסה.

פרח סבא נטוע בגובה הצלקת וצומח ממנה ושמונה זרעים קטנים משתחרים ומתפזרים לכל עבר בחזה. היא אוהבת אותו. הקעקוע עוזר לה להתרגל לגוף החדש, להתגבר על המבוכה והבושה שהניתוח השאיר לה כמתנה. היא קיבלה גם עציץ ממרפאת בריאות האישה באותה הזדמנות.

היא שומרת ומשקה אותו בקפדנות, את אותו עציץ צבוע ורוד שבו כבר שנה צומח סוקולנט עדין.

מזכרת של תקווה שגם הציצי שלה יכול לגדול ולצמוח מחדש כמו הצמח הזה שמונח על מדף הספרים.

רעיון שבנה הקטן העניק לה כאשר ששיתפה אותו לפני הניתוח. הם צחקו יחד.

הרי היא יצאה בזול. ניתוח צד אחד, בלי כימו, בלי הקרנות. ובכל זאת הדמעות שנדחקו החוצה מתייבשות להן עכשיו ברוח במהלך הנסיעה לאולם הקולנוע.

היא מהדקת את החיבוק שלה, נצמדת חזק ומרגישה את הפרוטזה שיוצרת כרית קפיצית בינה לבן זוגה.

הוא בחרה פרוטזה שקופה. זאת שהיתה בצבע גוף נתנה לה להרגיש דחייה, אפילו גועל. חפץ שמנסה להיות דומה אבל רחוק מלהפוך אי פעם חלק ממך. עדיף כבר שקוף – שונה ואחר. גם השם ''אקווה ווייב'' מזכיר לה הזמנה לחופשה אקזוטית.

היה רק רגע אחד קצר של בהלה, כאשר היא הסירה את התחבושת והסתכלה על עצמה בפעם הראשונה. יושבת מול מראה. לבדה. בסקרנות לאני החדש הזה שלה.

במפתיע אותו רגע תקף אותה חושך, מחנק וחסר אוויר. היא צנחה אל תוך בור עצום וכל הגוף שלה פשוט החליק מהכסא. למזלה היא ישבה ולא עמדה, אחרת זה היה עלול להגמר בחבלה. היא נשכבה על הרצפה הקרירה ונתנה לידיעה החדשה על גופה לשקוע פנימה ולהפוך להיות שוב כאחד עם עצמה. היא נשמה, היא נשפה ואז קמה לתחייה.

הדבר הראשון שעשתה היה לעשות סדר בקופסת החזיות. חלק פשוט זרקה, בחלק גזרה כיס עבור הפרוטזה הראשונה שקיבלה מתנה מהעובדת הסוציאלית עוד בבית חולים. היא בחרה כרית סרוגה בצבעי פסטל, חפץ שהזכיר לה משחקים אנתרופוסופיים.

לחזייה אחד היא גזרה צד אחד לגמרי, הכינה מן רטיית עין של שודד ים לצד הפגוע ושחררה את הצד הבריא. היא הרגישה נועזת וסקסית כמו פיראטית. היא מעצבת את העתיד החדש שלה.

כבר שנה, בכל בוקר, כשהיא סוגרת את החזיה, היא מרגישה את הפרוטזה נצמדת אל הגוף שלה, כמו שריון , ומסתירה מאחוריה צלקת, ריק, כלום. היא מנסה להיות שלמה.

שחקנית שנכנסת לדמות דרך התחפושת. מעמידה פנים כאישה רגילה.

סוד שיש עליה לשמור עליו. חולשה שמוסתרת מאחרי הנורמליות.

הסלוגן "אחת מתוך תשע" קופץ לה במהירות מול העיניים. היא מרגישה הכי לבד שבעולם.

היא לא באמת רוצה לפגוש אישה שעברה את אותו הדבר או דבר מה דומה. כאילו אותו מפגש ייתן חותמת סופית על מה שעברה. שבאמת היה לה סרטן. היא עוד רחוקה מלהשלים עם העובדה.

המילה הזאת לא יוצאת לה מהפה. לשמור אותה בפנים נותנת לה עוד אפשרות להכחיש. היא חייה בשלווה עם התוצאה כאילו לעולם לא חלתה במחלה הזאת שמגיעה רק לאנשים אחרים. אותם נשים שעכשיו מחייכות אליה מהפוסטרים ברחובות העיר.

עכשיו להיחשף לכל הפרסומות האלו אפילו קצת מעצבן אותה. היא לא רוצה לפגוש את עצמה בתוך המודעות. היא לא רוצה להרגיש את החסר. למרות שהיא יודעת שהקמפיין חשוב וגילוי מוקדם מציל חיים. כמו שגם הציל את חייה.

את החיים היא רוצה לחגוג היום עם בן זוגה, פשוט לראות סרט בקולנוע, לצלול יחד אל עולם של רע וטוב. שהגבולות ביניהם ברורים. יש גבר חסון, אישה יפה. כולם מושלמים וחזקים. מצליחים להתגבר על המכשולים שהרעים מעמידים בפניהם. בסוף הטובים מנצחים.

''נקנה פופקורן?'' היא לוחשת לבעלה באוזן והוא כתשובה טופח ברכות על רגלה.

פרסומת של "אל על" עם מגדל אייפל תופס עכשיו את עיניה.

"אולי נטוס גם לפריז"?